פסק-דין בתיק ת"א 11425-09-10

בתביעה הנדונה עתר התובע לסעד הצהרתי שהתייחס לתוקפה של הלוואה שלווה מהנתבע (להלן גם - הבנק), וכן עתר לצו מניעה קבוע, שיאסור על הנתבע לנקוט הליכים לפינוי התובע מבית מגוריו וזאת בהיותו לטענתו, דייר מוגן לפי סעיף 33 בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן - חוק הגנת הדייר). בהמשך הוסכם כי עניינה של התביעה רק בעתירה לסעד הצהרתי שלפיו התובע לא ויתר על זכותו לדיירות מוגנת מכוח סעיף 33 בחוק הגנת הדייר וכי אף ויתר לא על זכותו לדיור חלופי מכוח סעיף 38 בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן - חוק ההוצאה לפועל) ובהתאם לכך יימנע הנתבע מלפנות את התובע מביתו. הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה בשל התיישנותה וכן טען, כי משורה של טעמים, אין לקבל את טענות התובע שלפיהן אין לראות בו כמי שוויתר על זכויותיו האמורות. 

שתי שאלות טעונת אפוא, הכרעה: השאלה האחת, עניינה בשאלה אם התביעה שעניינה הצהרת התובע במסגרת שטר משכון שנחתם עוד בשנת 1995, התיישנה. במסגרת שאלה זו נבחן בין השאר, את אלו: סיווגה של התביעה (תביעה במקרקעין או בשאינו מקרקעין); המועד שבו נולדה עילת התביעה; האם תקופת ההתיישנות נעצרה בשל כך שהתובע לא ידע על עילת התביעה או מחמת מצבו הנפשי. השאלה השנייה, היא שאלת תקפות ההוראה בהסכם משכון הזכויות, שבה הצהיר התובע כי הוא מוותר על ההגנות מכוח סעיף 33 בחוק הגנת הדייר ומכוח סעיף 38 בחוק ההוצאה לפועל. במסגרת זו נבחן בין השאר, את תחולת ההגנה מכוח חוק הגנת הדייר על נסיבות המקרה הנדון וכן את הנסיבות אשר בהתקיימן ניתן לומר כי לא היה ויתור על ההגנה מכוח חוק ההוצאה לפועל.

א.         עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים הרלוונטיים

2.         תחילה נעמוד על עיקרי העובדות הרלוונטיות לשאלות הטעונות הכרעה ועל עיקרי ההליכים. העובדות בעיקרן, אינן שנויות במחלוקת למעט אלו שלגביהן יצוין הדבר במפורש.

3.         על-פי חוזה חכירה שנחתם בין התובע לבין מינהל מקרקעי ישראל ביום 26.10.1981 ובהתאם להסכם פיתוח שנחתם עוד קודם לכן, ביום 21.5.1978, חכר התובע מהמינהל מגרש ברחוב השיכון 10 באבו גוש (המצוי במגרש בגוש 29527 חלקה 87), שעליו הקים את ביתו (להלן גם - הבית) (הסכם החכירה - נספח י"א של תצהיר התובע. כל הנספחים שיוזכרו להלן הם נספחי תצהירו של התובע, אלא אם כן ייאמר אחרת).

לימים ולצרכי עסקיו של התובע, שהיה קבלן שיפוצים, לווה הוא מהבנק ארבע הלוואות בסכום כולל של 305,000 ש"ח ולשם כך נחתמו בין התובע לבין הבנק ארבעה הסכמי הלוואה ביחס אליהן, כלהלן: הלוואה על סך של 70,000 ש"ח מיום 7.3.1995; הלוואה על סך של 30,000 ש"ח מיום 30.5.1995; הלוואה על סך של 75,000 ש"ח מיום 24.1.1996; הלוואה על סך של 130,000 ש"ח מיום 4.11.1997 (הסכמי ההלוואות - נספחים ג' עד ו'). להבטחת החזר ההלוואות, נחתם בין התובע לבין הבנק שטר מישכון זכויות, שעל-פיו משכן התובע את זכויותיו בבית להבטחת פירעון ההלוואות. להסכם זה צורף "נספח א'" שבו נקבע בסעיף ד, כי הממשכן (התובע) מצהיר על כך שהוא מוותר על ההגנה המוענקת לו בנכס הממושכן לפי הוראות סעיף 33 בחוק הגנת הדייר ולפי הוראות סעיף 38 בחוק ההוצאה לפועל. בהתאם לשטר מישכון הזכויות שנחתם, נרשם ביום 16.3.1995 משכון על הבית לטובת הנתבע אצל רשם המשכונות (שטר מישכון הזכויות בצירוף נספח א' ואישור רישום המשכון - נספח ב'. מסמכים אלו כולם יכונו להלן - שטר המשכון).

אין מחלוקת על כך שהתובע לא פרע את ההלוואות שלווה כאמור, במועדים שנקבעו בהסכמי ההלוואות, ולפיכך ביום 3.12.1998 הגיש הנתבע אל לשכת ההוצאה לפועל בירושלים בקשה למימוש המשכון שנרשם על הבית (תיק הוצל"פ ירושלים 03-33323-98-2. להלן - תיק ההוצאה לפועל. הבקשה - נספח ז').

4.         בתקופה שבה הוגשה הבקשה למימוש המשכון, התנהלו הליכים בין התובע לבין אשתו, פאטום ג'בר (להלן - פאטום), בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, שבסופם אישר בין המשפט הסכם ממון שנחתם ביניהם. ככל הנראה, חרף הליכים אלו, התובע ופאטום מעולם לא התגרשו ומשך כל השנים, מאז ועד היום, ממשיכים השניים לגור יחד בבית. התובע אף אישר זאת בעדותו (עמ' 11 שורות 18-17). בשנת 1999 עתרה פאטום אל בית המשפט לענייני משפחה בתביעה לסעד הצהרתי שיקבע כי היא בעלת מחצית הזכויות בבית וכי אלו נקיות מכל זכות, עיקול או שיעבוד לטובת צד שלישי. תביעה זו הוגשה נגד התובע, הבנק ומינהל מקרקעי ישראל. מאחר שכאמור, כבר נחתם הסכם ממון בינה לבין התובע, פקעה סמכות בית המשפט לענייני משפחה לדון בתביעה והיא הועברה אל בית המשפט המחוזי בירושלים (ה"פ 322/99). משכון שנרשם על הבית לווה כאמור, במועדים שנקבעו בהסכמי ההלוואות, ולפיכך ביום 3.12.1998 הגיש הנתבע בקשה למימוש

בפסק הדין שניתן ביום 24.6.2002 קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט יהונתן עדיאל), כי פאטום היא בעלת מחצית מהזכויות של התובע בבית וכי זכויות אלו כפופות לזכות המשכון של הבנק. עם זאת נקבע, כי לפאטום עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 38 בחוק ההוצאה לפועל וזאת חרף הצהרת התובע בהסכם המשכון. באשר לאופן מימוש זכותה של פאטום לפי סעיף זה נקבע, כי בעניין זה ידון ויכריע ראש ההוצאה לפועל (פסק הדין - נספח ח').

בהחלטת ראשת ההוצאה לפועל (מאיה אב-גנים ויינשטיין) מיום 25.7.2010, נקבע, כי פאטום זכאית לדיור חלוף למשך כל חייה, כמפורט בהחלטה (נספח ט'). בהקשר זה נזכיר כי כאמור, על-פי עדותו של התובע, עד היום חיים הוא ופאטום יחד בבית (עמ' 11 שורות 18-17).

5.         עוד יש להוסיף, כי על-פי טענת התובע, במהלך שנת 1998 הוא היה מעורב בתאונת דרכים קשה שבמהלכה נהרג פועל שעבד אצלו והוא עצמו נפגע נפשית. בשל כך על-פי טענתו, הוא נזקק לטיפולים פסיכיאטרים ולאשפוזים, אשר כתוצאה מהם ובשל בעיות רפואיות נוספות, הוא נקלע למשבר כלכלי אשר בעטיו, לא יכול היה לפרוע את ההלוואות שלווה מהבנק. עוד טען התובע, כי בשל מצבו הנפשי, הכריז בית הדין השרעי בירושלים כי התובע הוא פסול דין ובתו, נדוא איברהים ג'בר מונתה להיות אפוטרופיא שלו. החלטת בית הדין השרעי (בתיק 2550/2001) ניתנה ביום 15.4.2003 (נספח י'). עם זאת חשוב לציין, כי לא ברור ולא הובאו ראיות באשר למועד שהחל ממנו לכאורה, לא היה התובע כשיר לטפל בענייניו, לא הובאו ראיות בעניין מצבו הרפואי והנפשי ואף לא ברור עד מתי ההכרזה על היות התובע פסול דין הייתה בתוקף. כך גם לא ברור אם מינוי האפוטרופיא כאמור, עודנו בתוקף. הראיות היחידיות מטעם התובע בעניין מצבו הנפשי היו מכתב מיום 25.7.2010 של ד"ר יאן פורמן מהמרכז הבריאותי לבריאות הנפש (נספח י"ב) ומסמך מיום 22.8.2010 של ד"ר גבריאל אבהרם משירותי בריאות כללית, המתייחס באופן כללי אל מצבו הרפואי של התובע (נספח י"ג).

נציין כבר עתה, כי בעניין תוכנם של שני המסמכים הרפואיים האמורים, מתקבלת טענת הנתבע שהתנגד לכך שמסמכים אלו יהוו ראייה לתוכנם. שכן, על-פי תקנה 127 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הוכחת עניין שברפואה מחייב הגשת חוות דעה של מומחה ערוכה על-פי סעיף 24 בפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 ואילו שני המסמכים הנזכרים אינם עונים על הדרישות שנקבעו בהוראות אלו.

טענה עובדתית נוספת שטען התובע ושהנתבע חלק עליה, היא כי התובע אינו יודע קרוא וכתוב.

6.         התביעה הנדונה הוגשה ביום 7.9.2010 אל בית המשפט המחוזי בירושלים. בד בבד הגיש התובע גם בקשה לצו מניעה זמני שיורה לנתבע להימנע מלנקוט הליכי הוצאה לפועל נגד התובע למכירת הבית.

לאחר שהצדדים התבקשו להביע את עמדתם בשאלת סמכותו של בית המשפט המחוזי להידרש לתובענה, ניתנה ביום 13.10.2010 החלטת בית המשפט (כבוד השופטת אורית אפעל-גבאי), שבה נקבע כי בית המשפט השלום הוא בית המשפט המוסמך לדון בתביעה הנדונה. כאמור באותה החלטה, נושא התביעה הוא בחינת תוקפו של שטר מישכון הזכויות שערך התובע ביחס לזכויותיו החוזיות בדירת מגוריו. לעניין זה נקבע, כי השווי של זכויות אלו מצוי בתחומי סמכות בית המשפט השלום וכך גם באשר לשוויו של הסעד בדבר הכרה בזכות הדיירות המוגנת הנטענת של התובע, הנגזר משווי מלוא הזכויות החוזיות במקרקעין ואף נופל מערכן. לפיכך נקבע כאמור, כי התביעה נתונה לסמכותו של בית-משפט השלום. עוד הוסיף בית המשפט, כי לעניין הסמכות אין ללמוד דבר מכך שעניינה של פאטום, נדון בבית המשפט המחוזי. שכן שאלת הסמכות לא הועלתה באותו הליך ולא התבררה, מאחר שהדיון בתובענה הועבר מבית המשפט לענייני משפחה אל בית המשפט המחוזי.

באותה החלטה ובהיעדר התנגדות מצד הנתבע, גם נעתר בית המשפט לבקשה למתן סעד זמני והורה על הפסקת הליכי המימוש נגד התובע במסגרת תיק ההוצאה לפועל.

7.         כתב ההגנה מטעם הנתבע הוגש ביום 16.11.2010 והתובע הגיש כתב תשובה ביום 22.11.2010.

בקדם משפט שהתקיים ביום 27.3.2011 תוקן כתב התביעה בהסכמה. כמו כן, בהסכמת הצדדים נקבע, כי למעט טענת ההתיישנות שטען הנתבע, "השאלה היחידה ששנויה במחלוקת היא האם התובע ויתר על הגנת הדיור החלוף [על-פי סעיף 38 בחוק ההוצאה לפועל] או על מעמדו כדייר מוגן בהתאם לסעיף 33 בחוק הגנת הדייר".

בעניין טענת ההתיישנות, הגישו הצדדים סיכומי טענות בכתב, אולם בסופו של דבר ועל-פי החלטה מיום 24.7.2011, נקבע כי לבקשת הנתבע טענה זו תתברר במסגרת שמיעת התביעה.